וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃
Core Text — Mechilta
א"ר יאשיה, אל תקרא ושמרתם את המצות אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד פשוט הדבר דאינו מוציא המלה מצות מפשטה, וראיה שהרי הוא אמר כדרך שאין מחמיצין את המצה וכו', וא"כ הרי הוא מפרש ושמרתם את המצות כפשטי', אלא הכונה היא דכיון דחזינן דמצוה לשמור עיסת המצות של מצוה כך מצוה לשמור כל המצות שלא תתחמצנה, ואע"פ דגדרי השמירה והחימוץ של עיסת מצה ושל מצות שונים הם דבמצה השימור שלא תעשה חמץ ובמצות השימור הוא שלא תדחינה בזמן בכ"ז ע"ד רמז ואסמכתא סמך זה לזה. – ועיין בפסחים ד' א' ילפו ענין זה דאין מחמיצין את המצות מפסוק דפ' וירא וישכם אברהם בבקר, מלמד שזריזין מקדימין למצות, יעו"ש ולפנינו בפ' וירא, ואולי מפני זה לא ילפו מפסוק שלפנינו, משום דאין גדרי השמירה והחימוץ שוים, כמש"כ. ולפי זה מסתבר מש"כ הרדב"ז בשו"ת החדשות סי' תקפ"ט, דהא דאין מעבירין על המצות דילפינן מפסוק זה כמש"כ רש"י ביומא ל"ג א' הוא רק מדרבנן, דהדרשה הזאת אינה אלא אסמכתא, מהטעם שכתבנו, דאין גדרי השמירה והחימוץ שוים, כמבואר. אבל מתוס' מגילה ו' ב' ד"ה מסתבר מבואר דדעתם דהא דאין מעבירין על המצות הוא מדאורייתא שהקשו שם על הא דאמרינן בזבחים נ"א א' שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח, ודייק טעמא דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה, והקשו ל"ל קרא, תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות, דכשהוא יוצא מפתח ההיכל שהוא במערב ביסוד מערבי הוא פוגע ברישא, יעו"ש, ואי ס"ד דהא דאין מעבירין על המצות הוא מדרבנן א"כ מאי קשה להו ל"ל קרא, הא אצטריך קרא להורות דין זה מדאורייתא, ואולי דעתם דאף דדרשה זו אסמכתית, בכ"ז עיקר הדין הוי מדאורייתא משום חביבה מצוה בשעתה, דמצינו סברא זו בדין תורה במנחות ע"ב א' יעו"ש. – ועיין בבאורי הגר"א לאו"ח סי' תכ"ו ס"ק ב', דהא דאין מחמיצין את המצות הוא רק אם לאחר זמן לא תעשה בהדור יתירה, אבל אם תעשה אח"כ יותר מן המובחר מחמיצין, וחדוש שלא העיר כדרכו דהמג"א בסי' כ"ה ס"ק ב' כתב מפורש ההיפך דלעולם אין מחמיצין, ויש לצרף לדעת הגר"א גם דעת הנמוק"י במש"כ ביבמות ל"ט א' במ"ש שם מצוה בגדול לייבם, לא רצה מהלכין על כל האחין, תלה החולץ בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו אלא אומרים לו עליך מצוה, ופי' הנמוק"י אין שומעין לו דשהויי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה, והקשה בשו"ת חכם צבי סי' ק"ו למה צריך עוד לטעם עגון ולא די משום מצוה שאין מחמיצין את המצית יעו"ש, אבל אי ס"ל כדעת הגר"א שאם תעשה אח"כ בהכשר מצוה משהין, וא"כ הכא כשנשהה יבא גדול האחין ובו תתקיים המצוה בהכשר מצוה וא"כ למה לא נשהה, לכן מוסיף הנמוק"י, הטעם משום עיגון, אבל לולא זאת באמת היו שוהין, ודו"ק. – ויש עוד להביא ראיה לדעה זו ממ"ד במדרשים ס"פ לך בהא דכתיב בעצם היום הזה נמול אברהם דהיינו בחצי היום כדי לפרסם הדבר ויתקדש שם ה', אע"פ דאברהם הי' מזדרז במצות כדילפינן מדכתיב ביה וישכם אברהם בבקר דזריזין מקדימין למצות, ובכ"ז שהה עד חצי היום בכונה כדי לפרסם הדבר. – ובכ"ז נראה דאפילו לדעה זו ששוהין משום הכשר והדור מצוה הוא רק היכא דאין לחוש לדחוי המצוה מחמת השהוי, אבל בחשש דחוי כגון לזמן מרובה וכדומה בודאי אין שוהין, וכך הסברא נוטה, וכן נראה דעת הגר"א, ואין להאריך עוד. .
English: