וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃
Core Text — see Torah Temimah note
ת"ר ולבני אהרן תעשה כתנות, שתי כתנות לכל אחד ואחד ור' יוסי ס"ל דקאי אכתנות דעלמא, כלומר, מדכתיב ולבני אהרן לכן כתיב כתנות בלשון רבים. והנה בודאי אין הכונה לרבנן שילביש לכל כהן שתי כתנות, דהא קי"ל בזבחים י"ח א' דכהן שלבש שני בגדים ממין אחד מבגדי כהונה עבודתו פסולה, אלא הכונה רק להכין שתי כתנות שיהיה מן המוכן לכשתהיה צריכה חדשה, וי"ל דלאו דוקא שתים אלא אפילו יותר מותר, ורק לחיוב תפס מספר רבים המועט, וניחא מה שלא דרשו כן רק בכתנות ולא באבנטים ומגבעות דכתיבי ג"כ בלשון רבים, והיינו טעמא משום דרק הכתנות צריך שתהיה אחת מן המוכן מפני שהיא דבוקה לבשר ודרכה לקבל זוהמת הגוף. אלא שבכלל לא נתבאר לי מנ"ל לרבנן לדרוש כן, והא בודאי דברי ר' יוסי נאמרו בסברא, דכיון דכתיב ולבני אהרן לכן כתיב כתנות בלשון רבים וכמו דכתיב אבנטים ומגבעות בלשון רבים, וכהאי גונא אמרו מפורש במגילה ז' א' ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים, ופירש רש"י די מתנה אחת לעני אחד, דאף על פי דכתיב ומתנות בלשון רבים אך גם אביונים רבים משמע, עכ"ל. והנה הרמב"ם בפ"ח מכלי המקדש לא זכר כלל מדין זה, ואע"פ דכפי שכתבנו לא נתבאר הכרח הדרשה, בכ"ז דרשת חז"ל היא, ובודאי יש בה טעם וסברא ואנחנו לא נדע, ומהיכי תיתא להשמיטם כלל וכלל, והיותר קשה דבריש חגיגה ג' א' אמרו חרש באזנו אחת פטור מן הראיה משום דכתיב בפ' הקהל (פ' וילך) תקרא את התורה באזניהם, שתי אזנים, ופסק כן הרמב"ם, ובירושלמי שם פ"ב ה"א תלו דרשה דבאזניהם בדרשה שלפנינו כתנות שתים, וא"כ מכיון דפסק שם כן הו"ל גם כאן לפסוק כן, וצע"ג. .
English: