מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃
Core Text — Mechilta
ת"ר, מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותם אמת, או שנראה לו שבעל דין זה רמאי והטעה את העדים אע"פ שכשרים הם ולתומם יגידו, וכדומה, שמכיר ערמומיות בדברי הבעלי דינים שא"א לעמוד על אמתת הדין. שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל מדבר שקר תרחק קולר ענינו שלשלת העון, כלומר יהא העון תלוי בהעדים. וברמב"ם פכ"ד ה"ג מסנהדרין איתא בזה שיסלק עצמו הדיין מדין זה וידון אותם מי שלבו שלם בדבר והדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא, עכ"ל, ופרשו המפרשים דכונתו שידון אותם דיין אחר שלבו שלם בדבר ואסור לפגוע בכבוד אחד הדיינים, לא בראשון שנסתלק מן הדין ולא בשני שנזדקק להדין, כי דברים אלו מסורין ללב, ויש מי שלבו נוקפו ויש מי שלבו שלם בדבר והדיין יודע מה הוא עושה כי המשפט לאלהים הוא, ע"כ, [עיין במפרשי הטור חו"מ סי' ט"ו]. אבל לדעתי אין דברי הרמב"ם סובלים פירוש זה, ואין דרכו של הרמב"ם בכלל לבא ברמזים כאלה, והו"ל לפרש דבריו, ולכן נראה דכונת דבריו כמש"כ הטור חו"מ סי' ט"ו בענין זה שיסלק עצמו הדיין וידון אוחם מלכו של עולם, כלומר הקב"ה, וכונת הלשון וידון אותם מי שלבו שלם בדבר הוא תאר להקב"ה, והסביר הדבר מפני שהדברים מסורים ללב וא"א לבן אדם לעמוד עליהם ומתקיים בזה כי המשפט לאלהים הוא, והמפרשים עשו מחלוקת בדברי הרמב"ם והטור בענין זה, ולדעתנו נראה ברור דתאומים הם דבריהם, ובאמת איתא בשו"ת הרא"ש ח"ג כלל ס"ח שכשהיה רואה באומדנא דמוכח שהדין היה מרומה היה אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה, והיה נותן כתב זה ביד הנתבע, ומבואר שמפרש דברי הרמב"ם כמש"כ, ודו"ק. והנה אע"פ שעדיין אפשר להעמיס בדוחק כונת לשון הרמב"ם כמו שפירשו המפרשים, אך בפירושנו אנו הננו מרויחים למעט מחלוקת בין הפוסקים, וגם הסברא נותנת, שאם היתה כונת הרמב"ם שידון דיין אחר לא היה הרא"ש כותב בהחלט ובכתב גלוי למרות דעתיה ופסקי' של הרמב"ם. .
English: