לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס׃
Core Text — Mechilta
מכאן היו נקיי הדעת שבירושלים נוהגין שלא היו הולכין לבית המשתה עד שידעו מי הולך עמהם ולא היו חותמים בגט עד שידעו מי חותם עמו בסנהדרין כ"ג א' הובאה ברייתא זו ומוסיף בה עוד ולא היו יושבין בדין אא"כ יודעים מי יושב עמהם, אך לא מסמיך שם על זה הפסוק. ופשוט בטעם דרשה זו דמפרש ידך – מקומך ותחומך ומלשון הכתוב על יד היאור, על ידי ארנון, איש על ידו לדגליהם, וגם מפרש ידך – חתימת ידך. – והנה משמע דהקפידא היא במדות כאלה רק עם רשע, ורשע נקרא זה שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות, כמש"כ הרמב"ם בפ"י מסנהדרין, אבל לא עם איש פחות ממנו בתורה ובכבוד כך היה נראה לפרש. אבל באו"ח סי' ק"ע ס"כ כתב, כך היו נקיי הדעת נוהגים, לא היו מסובים בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם מפני שגנאי לת"ח לישב אצל ע"ה, ולפי מש"כ דבמכילתא סמיך זה על הלשון אל תשת ידך עם רשע אין מבואר כל כך הלשון אצל ע"ה, אם לא שנפרש דע"ה שבכאן פירושו מי שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ דכזה פסול לעדות ג"כ כמו שאמרו בקדושין מ' ב' משום דאינו מן הישוב, וכ"מ בפסחים מ"ט ב'. ובכ"ז צ"ע דכל כי האי הוי ליה להשו"ע לפרש ולא לסתום, ועי' בסמוך. ואף יש ראיה דכל שאינו ע"ה כזה אלא רק חסרונו שאינו בן תורה וזולת זה הוא בן תרבות ואדם מן הישוב מותר להצטרף עמו אפי' לדין – ממ"ש בסנהדרין ג' א' דמן התורה אפי' אחד נמי כשר לדון דיני ממונות, ומפני מה אמרו שצריך שלשה משום יושבי קרנות, ופריך וכי בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות, ומשני אי אפשר דלית בהו חד דגמיר וסביר, ולכאורה קשה היאך מותר לזה דגמיר וסביר לישב בדין עם יושבי קרנות, אלא ודאי דכל שאינו ע"ה המבואר דהיינו שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אלא הוא אדם בעל נמוס וד"א רק שאינו בן תורה מותר להצטרף עמו לדין ולכל דבר. ומה שנקרא איש כזה, דהיינו זה שאינו בעל תורה אבל הוא בעל נמוס ודרך ארץ, בשם ע"ה, כתב הרמב"ם בהקדמה לס' זרעים, משום דכל שאינו בתורה הוא נתון כולו לסגולות ארציות וחומריות, ולכן נקרא ע"ש זה, ולפי"ז צ"ל דמי שאינו בן תורה אבל עוסק הוא בצדקה ובמע"ט ובצרכי צבור באמונה וכדומה אינו מתואר בשם עם הארץ. – והנה בשבועות ל' ב' איתא, מניין לדיין שידע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, שלא יצטרף עמו, ת"ל מדבר שקר תרחק, ועיין מש"כ שם בבאור הענין, והב"ח בחו"מ סי' ז' הקשה דמלשון הגמ' מבואר דרק ביודע מפורש שהוא רשע אסור לישב עמו בדין ובעדות, אבל בסתמא מותר, והכא במכילתא משמע דגם בסתמא אסור עד שידע מפורש מי הם, יעו"ש. ולדעתי לא קשה כלל, דבגמ' איירי מדינא ובכל הדיינים ועדים צריכים לנהוג כן, משא"כ במכילתא כאן אמרו מפורש כך היו נקיי הדעת שבירושלים נוהגים, משמע דרק אנשי המעלה ביותר, והאסטנסים ונקיי הדעת היו נוהגים מעלה יתירה בעצמם, אבל אין זה חיוב מוחלט לכל דיין ועד, ובאמת כך שורת הדין נותנת, כי לפי יסודי דיני התורה מוקמינן כל איש מישראל אחזקת כשרות כל זמן שלא איתרע חזקתו, כנודע, ולכן אמרו בגמ' דרק אז אסור להצטרף עמו עד שיודעין בו שהוא פסול, ובמכילתא דאיירי רק במעלה יתרה אמרו להיפך דרק אז מותר להצטרף עמו עד שיודעין בו שהוא כשר. ולפי זה נראה דלשון הרמב"ם בזה שכתב פ"ב הי"ד מסנהדרין אסור לאדם חכם לישב בדין עד שידע עם מי ישב צריך תקון ויותר נכון לגרוס "ראוי" לאדם חכם וכו', יען כי איסור אינו אלא ביודע מפורש שהוא רשע ולא בסתמא, כמש"כ. .
English: