אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃
Core Text — Mechilta
תנא רב שיזבי קמיה דרבא, עד בא השמש תשיבנו לו זו כסות יום, כבוא השמש תשיבנו לו (פ' תצא) זו כסות לילה ר"ל שמחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום לעשות מלאכתו. ונראה דמפרש כאן הלשון עד בא השמש, אשר משך כל היום עד אשר תבא השמש החובה עליך להחזיר לו, ואחר הזמן הזה הוי מעוות שא"א לתקן, אחרי שכבר עבר היום, ואע"פ דכתיב במה ישכב, אך לשון זה כולל כל לבישה והצעה על הגוף כמו שכבת הטל. ובאמת אמרו במכילתא במה ישכב לרבות את המצע, והיינו עפ"י הדרשה דכאן איירי בכסות יום, לכן בהכרח צריך לפרש דהלשון ישכב בא לרבות בגד יום ששייך בו לשון שכיבה, ומה שראו חז"ל לדרוש כן את הלשון עד בא השמש, הוא מהשנוי דכאן כתיב עד בא השמש ובפ' תצא בענין זה כתיב כבוא השמש. – והנה לכאורה איזה תועלת יש בלקיחת המשכון, אחרי שמחזיר לו אותו יום יום, אך אמנם יש תועליות צדדיות בזה שאין החוב משמט בשביעית כבלא משכון, וגם אין המשכון נעשה מטלטלין אצל בניו לאחר מותו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אלא גובה ממנו. ואמנם כל עיקר ענין חזרת העבוט הוא רק במשכנו שלא בשעת הלואה וע"י שליח ב"ד, אבל אם משכנו בשעת ההלואה אינו מחויב כלל להחזיר, ונראה הטעם בזה, משום דעיקר הקפידא שאסרה תורה במשכון הוא רק שלא יחבל המלוה את הלוה כמשמעות הלשון אם חבל תחבל, והיינו שלא יקח בחזקה ותקיפות משום צעריה דהלוה, ולכן אם בשעת ההלואה נותן לו הלוה את המשכון מרצונו הטוב הוא סביר וקביל שלא יחזיר לו המלוה את המשכון עד שיחזיר לו מעותיו, משא"כ במשכנו לאחר ההלואה שאז ממשכן בחזקה ע"י שליח ב"ד הרי הלוה מצטער על חוסר צרכיו בעת שצריך להם, ודו"ק. .
English: