בא הכתוב לחלק בין תם למועד בחמשה דברים, מועד צריך עדים ר"ל העדאה והתראה כמש"כ והועד בבעליו. ותם אין צריך. מועד משלם את הכופר ותם אינו משלם, מועד נותן שלשים של עבד ותם אינו נותן. מועד משלם נזק שלם ותם חצי נזק. מועד משלם מן העליה ותם מגופו שלשת החלוקים הראשונים קאי על שור שהמית אדם שמבואר בהמשך פסוקים אלו, ובשנים האחרונים על שור שהמית שור, ופרטיהם מבוארים בפסוקים ל"ה ול"ו, ומה שלא חשיב כאן החילוק שתם אינו משלם על פי עצמו ומועד משלם על פי עצמו כמבואר בב"ק ט"ו א', י"ל משום דחילוק זה נובע ממקור אחר שאינו שייך לפרטי החדושים שבפרשה כאן והוא מה דקיי"ל פלגא נזקא קנסא ומכלל דקיי"ל מודה בקנס פטור, ולכן מכיון שהכתוב כאן לא חידש דבר זה לכן לא חשבו, יען דחשיב רק מה שחידש הכתוב כמשמעות הלשון בא הכתוב לחלק. והא דפריך בגמרא שם על המשנה שחשבה כל החלוקים שבין תם למועד ולא חשבה הא דתם אינו משלם על פי עצמו, הוא משום דהמשנה חשבה כל פרטי החלוקים הנוגעים לדינא ולכן באמת היתה צריכה לחשב גם חילוק זה, משא"כ הכא דלא נקט רק מה שמחדש הכתוב וכיון דזה אינו מחדש אינו צריך לחשב וכמש"כ, וע' בס' התוה"מ. .
English:
In context: See the cited source for the full section.