תניא. בעון חלול שבת היה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממים שנאמר (פ׳ בחקותי) ואם באלה לא תוסרו לי, אל תקרא באלה אלא באָלָה מענין שבועה מלשון אז תנקה מאלתי. וטעם הקריאה הזאת י"ל משום דמשונה לשון זה משאר לשונות המורים לכונה זו באותה פרשה, דבכולהו כתיבי ואם עד אלה וכאן כתיב ואם באלה, יעו"ש. , וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם וכתיב בשבועת שקר (פ׳ קדושים) וחללת את שם אלהיך, ובשבת כתיב מחלליה ויליף חלול חלול משבועת שקר עיין באבות פ"ה מ"ה דחשיב כל הדברים שבגללם באה חיה רעה ולא נקט חלול שבת, וצ"ע שנשמט ע"פ האגדה שלפנינו. ואולי י"ל משום דכנגד אגדה זו מצינו באגדה אחרת (שבת קי"ח ב') במקום שחלול שבת מצויה שם הדליקה מצויה, משמע דרק עונש זה ולא זולתו, ולכן לא פסיקא לה להמשנה ענין האגדה שלפנינו, וצ"ע. וע"ע מש"כ בענין אגדה זו בפ' בחקתי. .
English:
On the daf / in context: See the cited source for the full section.