Derasha 30 on Ki Sisa 30:32

תנא רב חנניא, מניין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך ומשמע ליה דכל אדם במשמע ואפילו כהן גדול. ונראה דאין האיסור כאן משום סיכת שמן המשחה, דהא באמת קיי"ל כר' יהודה בסוגיא כאן וע"ב) דמלכים וכהנים אינם בכלל איסור זה, משום דכתיב ואשר יתן ממנו על זר והני לאו זרים אצלו [עיין לפנינו בפסוק הבא], אלא כאן האיסור מפני שלקח השמן מעל ראשו והוי ליה נהנה מדבר קדושה, כי כשהוא על ראשו הוי ליה שמן קדושה שנעשתה בו מצוה, ולא שייך לומר דאחר המשיחה הוי ליה דבר שנעשה מצותו ושוב אין מועלין בו, יען משום דכל זמן שהוא לח על ראשו הוי בכלל משיחה דזו היא מצות משיחה, ושם איירי בסתם שמן המשחה שהוכן למצותו. ורמב"ם פ"א ה"י מכלי המקדש חילק בין דין זה לדינא דר' יהודה שהסך לכהנים פטור, דכאן בסיכה והתם איירי בנתינה, יעו"ש, ואין דבריו מבוררין לי, דהא בדברי ר' יהודה איתא מפורש הלשון הסך משמן המשחה, וגם על הפסוק ואשר יתן מפרש הגמרא כמה יסוך, הרי דלא משמע להגמרא לחלק בין נתינה לסיכה, ולדעתי נראה ברור כמש"כ, דכאן איירי שסך מאותו השמן שעל ראשו והתם איירי בסתם שמן המשחה שעוד לא נעשית בו מצותו, ומדוייק הלשון שנטל משמן המשחה שעל ראשו, וכן מתבאר מהטעם שאמרו בגמרא כאן על דין זה שכל זמן שהשמן על ראשו נקרא נזר אלהיו על ראשו, יעו"ש, ודו"ק. .