וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃
Core Text — Mechilta
מה ת"ל, אם ללמד – שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר (פ׳ שופטים) לא תטה משפט, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב לא תקח שחד אינו מובן, דלזכות את הזכאי לאיזו מטרה נותן זה שוחד, ובתוס' בכורות כ"ט א' משמע שנתינת השוחד באופן כזה הוא כדי שישתדל למענו ויטה יותר לזכותו, אבל לדעתי גם זה הוא בכלל לא תטה משפט. ונראה דהנה הבעל דין הזכאי אינו יודע בתחלת הדין שהוא זכאי ולכן נותן שוחד, ובזה האיסור על הדיין, אע"פ שהוא יודע זה, גם י"ל דאיירי לאחר גמר דין שהזכאי נותן לו מתנה שדנהו לזכות אף שהאמת כן הוא, ובאמת כן משמע מדברי הרא"ש פרק זה בורר והובא ברמ"א חו"מ סי' ל"ד ס"ח [לענין עדות, וצ"ע שהשמיט זה בהלכות דיינים] ודלא כלבוש שמתיר בכה"ג, ולפי פירושנו ראיה מכרחת לדברי הרא"ש. ואמנם ברייתא זו הובאה בגמ' לסתירה על מעשה אחד הדיינים שהיה נוטל משני הבעלי דינין ואח"כ דן דינא, וצריך לפרש גם כן באופנים שכתבנו. .
English: