Derasha 373 on Mishpatim 22:14

אתמר, פשיעה בבעלים פטור, מאי טעמא, מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, וכי כתיב אם בעליו עמו – אשומר חנם נמי כתיב ומכאן אנו למדים לכל השומרים שפטורים כשהיו הבעלים עמם במלאכתם כעין הפרטים בשאילה בבעלים, ובגמרא איתא בזה פלוגתא רב אחא ורבינא, חד אמר פשיעה בבעלים חייב דקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, כלומר הפסוק דכתיב בשואל אם בעליו עמו לא ישלם קאי אשלפניו אשומר שכר ולא אלפני פניו אשומר חנם, וחד אמר פטור, דקסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, גם אשומר חנם. וכתבו הפוסקים דקיי"ל לקולא ע"פ הכלל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הוי רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכה כרבינא. וכתבו התוס' אע"פ דהאי קולא חומרא הוא לגבי מפקיד שמפסיד ע"י זה, מ"מ חשיב קולא שפטור המוחזק וכדאמרינן בכ"מ ספק ממונא לקולא, עכ"ל, ודברים אלה דורשים באור. ונראה להסביר הענין ע"פ מש"כ בכנה"ג בכללי קים לי בשם מהר"י בסאן שנשאל מפני מה אמרינן קים לי בממון ולא באיסור, והרי גם בממון אם אין הדין כן הוי גזל ביד המוחזק וגזל נמי איסורא הוא, והשיב, דבשלמא גבי איסורא אי אזלינן לחומרא יצאנו מידי ספק איסור, אבל כששנים חלוקים בממון, אז אפילו לא אמרינן קולא לנתבע אין אנו יוצאין מידי איסור גזל, כי אם שהדין הוא כדברי האומרים לטובת המוחזק הו"ל גזל ביד המוציא, ולכן היכא דקיימא ממונא תיקום, עכ"ד, והיא סברא יקרה מאד וזכות הרעיון. ועם סברא כזו כשנצרפה לכאן יתבארו דברי התוס' בטוב טעם, מפני מה נקרא זה קולא להחזיק הממון ביד המוחזק, כיון דאיך שנדון לא נצא מידי ספק איסור, לכן תיקום הממון באשר הוא שם, ודו"ק. .