עַֽל־כׇּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מ֠וֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כׇּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃ {ס}
Core Text — Mechilta
מכאן דכל מקום שנאמר אלהים זו מדת הדין להיפך ממדת שם הוי"ה שהוא מורה על מדת הרחמים כמש"כ (פ' תשא) ה' ה' אל רחום וחנון. וטעם הראיה מכאן נראה משום דכיון דאלהים שבכאן פירושו דיינים, כמבואר בפסוק הקודם, וחובת הדיינים כשמעיינים בדין לחתוך את הדין מבלי לפנות אל צדדי הרחמים, וכמו שנאמר ודל לא תהדר בריבו, וכן קי"ל (כתובות פ"ד א') אין מרחמים בדין, וכן אמרו בחובת הדין יקוב הדין את ההר (סנהדרין י' ב') ולכן כתיב ביחס המשפט להקב"ה בשם אלהים, כי המשפט לאלהים הוא (פ' דברים). ונ"מ בזה י"ל כי כשמתפללים להקב"ה טוב לקרוא בשם הוי"ה שהוא מדת הרחמים, ואין להאריך בזה, וע"ע מש"כ בענין זה ר"פ בראשית, ומה שאינו מביא הספרי כאן הפסוק הקודם ונקרב בעל הבית אל האלהים י"ל משום דדרשינן שם ונקרב לשבועה ולא לדין, יעו"ש. ובספרי מסיים עוד, ונאמר אלהים לא תקלל, ונראה בטעם הראיה ע"פ מה שנבאר שם דקאי על דיינים, ואע"פ שגם לסתם אדם אסור לקלל, בכ"ז אצטריך ביותר להזהיר על הדיין משום דלפעמים כשחותך הדיין דין אחד קשה לאחד הבעלי דינים ונפשו ירעה לו עליו יש לחוש שיבטא דברים קשים וקללות נגדו לכן הזהיר הכתוב עליו ביחוד, וא"כ לפי"ז ממילא מבואר משם דשם אלהים מורה על מדת הדין, מדחיישינן שמא תפגע באחד מדת הדין שלו, ודו"ק. – .
English: