עַֽל־כׇּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מ֠וֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כׇּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ׃ {ס}
Core Text — Mechilta
תניא, מניין לדיין שלא יעמיד אצלו סניגורין, ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם נראה דר"ל שלא יהיו הבעלי דינים מציעין טענותיהן לפני הדיין ע"י מתורגמנים ומליצים וטוענים, אלא מפיהם בעצמם יגיעו דבריהם להדיין, ומדייק כן מלשון עד האלהים יבא דבר שניהם, ועד האלהים ענינו דיינים, כמש"כ בפסוק הקודם, והיינו שדברי שניהם יגיעו להדיינים, אבל כשמציעים ע"י מליצים וטוענים הרי מגיעים דבריהם להמליצים ולא להדיינים, ובכלל זה שלא יעמידו הבעלי דינים מליצים לפניהם לחפש להם זכותים כמו שנוהגים בערכאות, ובטעם הדבר נראה משום דע"פ רוב אלה המליצים שפרנסתם בזה הם משתכרים לאחד הבעלי דינין לטעון עבורו, והם אנשים בעלי מזמות ומתחכמים בטענותיהם להטעות את הדיינים לזכות את משלחיהם, ולכן ראתה התורה לנכון למנוע כל ענין זה, אלא הבע"ד יהיו טוענים בעצמם לפני הדיינים, ולא המליצים שיוכל היות שידברו דברים כאלה שהבע"ד בעצמם לא היו דוברים כן, ואין כאן דבר שניהם. ועיין בשבועות ל' ב' ת"ר, מניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק, ופירש"י לא יעשה סניגורין לדבריו אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמתו, עכ"ל. והרמב"ם פ' כ"א ה' י' פירש שלא יעשה סניגורין לדבריו של בעל דין, והיינו שיתמכהו בדבריו אלא ישמע וישתוק, ובחו"מ סי' י"ז ס"ח הובא פסק ההלכה לפי שני הפירושים. ובנוסחאות אחרות בגמרא במקום שלא יעשה סניגורין – שלא יעמיד סניגורין. והנה דרשה זו שלפנינו קבועה במכילתא בפסוק מדבר שקר תרחק שלא יעמיד אצלו סניגורין שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם. ולכן לדעתי נראה כמו ברור דדרשת הגמרא היא היא דרשת המכילתא ובשנוי לשון קצת, וכפי הבאור שבארנו שלא יעמדו אצל הדיינים טוענים ומליצים וסניגורין שיגיעו דברי הבעלי דינים להדיינים אלא הבעלי דינים בעצמם יגיעו דבריהם, כמבואר. ומדויק לפי"ז לשון הגמרא סניגורין, דלפי פירוש המפרשים יותר היה נאות שלא יעשה סניגוריא לדבריו, ודו"ק. והנה במכות ו' ב' במשנה איתא ע"פ שני עדים יקום דבר, על פי – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, ודריש ע"פ כמו מפיהם ולא מפי כתבם, ובגמרא שם איתא, הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא מתורגמן בינייהו, ופריך בגמרא והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, ומשני, רבא מידע הוי ידע מה דהוו אמרי ואהדורי הוא דלא ידע. והנה כמבואר במשנה איירי איסור זה רק בעדים, וכן צ"ל דעובדא זו דרבא היתה בעדים ולא בבעלי דינים, אבל הרמב"ם בפ' כ"א ה"ח מסנהדרין כתב דין זה גם בדיינים, וכנראה מפרש דעובדא דרבא היתה בבעלי דינים, ואמת שצ"ע מנ"ל לפרש כן הא יסוד הדין שם למדו מלשון ע"פ דכתיב מפורש בעדים. ובשו"ת רדב"ז ח"א סי' של"א נשאל על מה סמכו הדיינים בזה"ז שאינם מכירין בלשון הלועז שמעמידין מתורגמן והשיב דיפה סמכו, דלפי דעת רוב מפרשים הך עובדא דלעוזי בעדים הוי דבעינן בהו מפיהם ולא עד מפי עד, אבל בבעלי דינין דליכא האי טעמא דנין שפיר ע"י מתורגמן, ואפילו לדעת הרמב"ם דעובדא זו בבעלי דינים אין איסור זה אלא מדרבנן, עכ"ל. והנך רואה שממה שכתבנו יש יסוד נכון ונאמן לאיסור זה מן התורה, דכמו בעדים דרשינן מפיהם ולא מפי המתורגמן כך בדיינים דרשינן עד האלהים יבא דבר שניהם, דבר שניהם ולא מתורגמניהם, וע' בחו"מ סי' י"ז וסי' קכ"ג וקכ"ד ובאחרונים שלא העירו כלל מזה, והוא דבר חדש מאד וצ"ע ותלמוד רב ואין להאריך עוד בזה. [מכילתא פרשה זו, כ"ג ז׳].
English: