וְכׇל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃
Core Text — see Torah Temimah note
מלמד שמצות פדיה קודמת למצות עריפה וכתב הרמב"ם פי"ב ה"א מבכורים מ"ע לפדות פטר חמור ואם לא רצה לפדותו מ"ע לערפו, עכ"ל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל, בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ודעת מיושבת לחשב זה [עריפה] במ"ע, ואע"פ שאמרו מצות פדיה קודמת למצות עריפה, לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר מצות פדיה אמר מצות עריפה, עכ"ל. ומ"ש שהוא מפסיד ממונו של כהן רומז למ"ש במכילתא, וערפתו, אמרה תורה אתה אבדת נכסי כהן ולא פדית אותו – ערפהו ויאבדו נכסיך, אבל אין זה כל טענה לדברי הרמב"ם שמנה זה למ"ע, שהרי לא עדיף הפסד ממון מהפסד הנפש, ובכ"ז קיי"ל לדבר פשוט דמי שאינו רוצה לייבם את אשת אחיו שתכליתו לבנות את בית אחיו ולהקים שמו מצוה עליו לחלוץ, וא"כ למה לא תחשב גם עריפה מצוה, ולשון הרמב"ם ברור ופשוט כפשטות לשון המשנה. ולדעתי תפס כאן הראב"ד באור המלה מצוה כמו שנוהגים לתפוס מלה זו בעלמא בבאור זכות, והיינו היפך עבירה, וכמו מצוה גוררת מצוה, אבל באמת עיקר הלשון מצוה ענינו צווי ופקודה, וכן הכא אם לא פדאו צותה התורה וערפתו, ודו"ק. .
English: