בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ׃
Core Text — Mechilta
השובר עצם בפסח טמא אינו עובר, דכתיב ועצם לא תשברו בו, בו בבשר ולא בפסול נראה בטעם המשמעות בו בכשר ולא בפסול דהכונה בו בפסח הנאכל, דלשון זה מוסב על הפסח הנאכל וממילא הוי במשמע בכשר ולא בפסול ולא בטמא כיון דפסול וטמא אין נאכלין. ובטעם הדבר דאון חייבין על שבירת עצם כזה לבד גזה"כ, נראה משום דכיון דטעם איסור שבירת עצם בפסח הוא משום דהפסח מצוה לאכול דרך כבוד וחירות, ושבירת עצם כדי להשיג הבשר שבתוכו הוא דרך שפלי ערך ודקדוקי עניות ולא דרך אנשי מעלה וכבוד, ולכן כל זה הוא בפסח הנאכל, משא"כ בפסח טמא אין בהשבירה משום פחיתות הכבוד אלא ענין בטלה לבד וכדבר שאין בו ממש, ולא שייך בזה מלקות, וזה הטעם נראה ג"כ בזה במה דפסקינן לדינא שאין חייבים אלא על שבירת עצם שיש בו מוח אבל על עצם שאין בו מוח פטורים, וזה ג"כ מטעם שכתבנו דבאין בו מוח הוי השבירה דבר בטלה בעלמא, כיון דאין בו כל תכלית, ודו"ק. וגם בס' החנוך כתב טעם זה באיסור שבירת עצם מפני שאין מדרך הכבוד, ובכ"ז נראה דאין די בטעם זה לבד, יען דא"כ קשה למה הותרה שבירת עצם בשאר בשר קדשים כמובא בדרשה בסמוך, ובשר קדשים ג"כ מצוה לאכלן בגדולה ובכבוד כמבואר בחולין קל"ב ב' ולפנינו בפ' קרח למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, ולכן נראה דבפסח יש עוד טעם נוסף על זה, דכיון שמצוה לאכלו בחפזון ומי שנחפז באכילתו אין דרכו להטפל בשבירת העצמות אלא אוכל הבשר ותו לא, ואע"פ דבפסח דורות אין חפזון אך הכל זכר לפסח מצרים הוא, אבל משום טעם הכבוד לבד אפשר שלא היה נאסר זה, משום דיש שמוצא הנאה מיוחדת במוח שבעצמות אע"פ שהוא עשיר ומכובד, ודו"ק. .
English: One who breaks a bone in a tamei Pesach does not transgress — “in it” means in the [valid] meat, and not in the invalid.