וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃
Core Text — Mechilta
ת"ר, דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר הנה רגילין אנו לפרש כנס רגליך שלא לנוס מן העיר לעיר אחרת וכנגד מ"ש כאן רעב בעיר פזר רגליך דשם הוי הפירוש שיצא מאותה העיר כמו שמביא שם הראיה מהפסוק ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, אבל מהרש"א כתב דלענין דבר א"א לפרש כן, דודאי כשדבר בעיר נמי טוב לפזר רגליו, כלומר להמלט על נפשו, אלא דהכי פירושו כל זמן שאינו יוצא את העיר יכנס רגליו לביתו ולא יצא ברחובות, עכ"ל. ולא נתבאר מניין לו לפרש כן ע"פ הסברא לבד. ואמנם גם בשו"ת מהרי"ל סי' ל"ה כתב כעין זה באופן אחר, והיינו שבתחלת הדבר יש לצאת מן העיר ולא בסופו, ואינו מבואר מניין זה גם לו. אך כדברי מהרש"א משמע מהפסוק שמביא עוד הגמרא לסמך דבר זה, והוא הפסוק דישעי' כ"ו דאיירי שם בעת הדבר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך וגו' עד יעבור זעם, משמע דענין כנס הוא להיות בפנים הבית, וכן מהא דמביא שם מפסוק דפ' האזינו מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, משמע דאם רק אינם בחוץ הוי הצלה פורתא. ומ"ש מהרש"א ע"פ הסברא דכשיש דבר בעיר טוב להמלט על נפשו – באמת יש להביא ראי' לזה מתענית כ' ב', אמרו לו לשמואל איכא מותנא בי חוזאי, גזר תעניתא בעירו, ומפרש הטעם משום דאיכא שיירתא [דאזלי מבי חוזאי לנהרדעא] אתיי בהדייהו, וא"כ הלא כש"כ בעיר עצמה אפשר להמחלה להדבק, וכמש"כ רבינו בחיי פ' קרח טעם על מ"ש הקב"ה הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם, שהוא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר כענין האמור באשתו של לוט ותבט אשתו מאחריו וגו'. ומ"ש במהרי"ל דבסוף הדבר אין לצאת את העיר, אולי הטעם הוא משום דכיון דכבר נשתקע הרבה באותה העיר ולא פגעה בו כבר דש בה ושוב לא תפגע בו. .
English: “And none of you shall go out of the door of his house until morning.”