וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃
Core Text — Midrash on “the last sign” (TT cites Bereishis 33:
מכאן שדרך הכתוב לקרוא אחרון גם לאמצעי, שהרי אחר האות השני שקראו הכתוב אחרון – בא אות שלישי והיינו דכלפי הקודם קורא לזה אחרון, ויתפרש לשון אחרון כמו אחר, דהיינו שני, וכן ראיה לזה ממ"ש בפ' וישלח (ל"ג ב') וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים, הרי שלאה וילדיה לא היו אחרונים, והיינו כמש"כ דפירוש אחרונים – שניים. וע"ע בתוי"ט כאן שהעיר בזה מגיטין כ"ט ב' בהא דאין שליח האחרון צריך לומר בפני נכחב וכו', וצ"ע שלא העיר דחדוש זה בכלל הוא גמרא מפורשת בנזיר כ"א א', מי שאמר הריני נזיר ושמעו עוד שנים ואמרו ואני, הותר האחרון וכולם אסורים, ומסיק בגמרא מאי אחרון דקתני – אמצעי, יעו"ש. וכן יש לכוין ע"פ כלל זה לשון הגמרא בפסחים צ"ו א' דחשיב החלוקים שבין פסח מצרים [הראשון] לפסח דורות, וחשיב שם כל פרט ופרט ואמר, זה נוהג בפסח מצרים ואין זה נוהג בפסח אחר, ולכאורה למה לא אמר ואין זה נוהג בפסח דורות [כלשון המשנה], אלא שרוצה לכלול גם הפסח השני שעשו ישראל בשנה השנית ולא רק הפסחים שבדורות הבאים אחריהם, ולכן אמר פסח אחר דהיינו שני, ומה שלא אמר מפורש בפסח שני הוא לחלק משם פסח שני המקובל שעושים הטמאים בחודש אייר בכל שנה, ודו"ק. [תוי"ט מס׳ דמאי פ"ז מ"ג].
English: “The latter sign” — from here [we learn] that Scripture’s way is to call even a middle one “latter.”